Woody Allen

Woody Allen (born Allen Stewart Königsberg) is an American screenwriter, film director, actor, comedian, writer, musician, and playwright.

Allen's distinctive films, which run the gamut from dramas to screwball sex comedies, have made him one of the most respected living American directors. He is also distinguished by his rapid rate of production and his very large body of work. Allen writes and directs his movies and has also acted in the majority of them. For inspiration, Allen draws heavily on literature, sexuality, philosophy, psychology, Jewish identity, and the history of cinema, among a wealth of other fields of interest.

Allen is also a jazz clarinetist. What began as a teenage avocation has led to regular public performances at various small venues in his hometown of Manhattan, with occasional appearances at various jazz festivals. Allen joined the Preservation Hall Jazz Band and the New Orleans Funeral Ragtime Orchestra in performances that provided the film score for his 1973 comedy Sleeper, and a rare European tour in 1996 featuring Allen was the subject of the documentary Wild Man Blues.

Over the course of his career, Allen has received a considerable number of awards and distinctions in film festivals and yearly national film awards ceremonies, saluting his work as a director, screenwriter, and actor. When premiering his films at festivals, Allen does not screen his motion pictures in competition, thus deliberately taking them out of consideration for potential awards.

Woody Allen has won three Academy Awards and been nominated a total of 21 times: 14 as a screenwriter, six as a director, and one as an actor. He has more screenwriting Academy Award nominations than any other writer; all are in the "Best Original Screenplay" category. He is tied for fifth all-time with six Best Director nominations. His actors have regularly received both nominations and Academy Awards for their work in Allen films, particularly in the Best Supporting categories.

Annie Hall won four Academy Awards (Best Picture, Best Screenplay, Best Director and Best Actress). The film received a fifth nomination, for Allen as Best Actor. Hannah and Her Sisters won three, for Best Screenplay and both Best Supporting Actor categories; it was nominated in four other categories, including Best Picture and Best Director.

Despite friendly recognition from the Academy, Allen has consistently refused to attend the ceremony or acknowledge his Oscar wins. He broke this pattern only once. At the Academy Awards ceremony in 2002, Allen made an unannounced appearance, making a plea for producers to continue filming their movies in New York City after the 9-11 attacks. He was given a standing ovation before introducing a montage of movie clips featuring New York.

הייווד "וודי" אלן

''''''(באנגלית: Heywood "Woody" Allen; נולד ב-1 בדצמבר 1935) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן, קומיקאי, מוזיקאי וסופר יהודי אמריקאי, מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. אלן זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס".

תוכן עניינים 1 קורות חיים 2 מאפייני יצירתו 3 פילמוגרפיה (כבמאי ו/או תסריטאי) 4 פרסומים פרי עטו 4.1 מחזות 4.2 סיפורים קצרים 4.3 קובצי מאמרים 5 פרסים והוקרה 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים קורות חיים

וודי אלן בנעוריו נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג (Allan Stewart Konigsberg) בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית למשפחה יהודית. הוריו, מרטין ונטי, חיו בפלאטבוש, שם למד בבית-ספר יהודי של ימי ראשון במשך שמונה שנים. במקביל למד בבית-ספר ציבורי (Public School 99) ואחר כך בתיכון מידווד, שם הרשים את חבריו (שכינוהו "רד", Red, בשל שערו הג'ינג'י) בכשרונו המדהים במשחק קלפים (כישרון שהוצג בסרטו "סקופ"). כדי לגייס כסף הוא החל לכתוב בדיחות עבור סוכנות דייוויד או. אלבר, שמכרה אותן לבעלי-טור בעיתונים. בגיל 16 החל לכתוב לכוכבים כמו סיד סיזר והחל לכנות את עצמו "וודי אלן". לאחר התיכון פנה לאוניברסיטת ניו יורק ולמד שם קורס באמנויות התקשורת, אולם עד מהרה נשר מהלימודים. הוא ציין כי את מיטב השכלתו רכש מחוץ לתחום הלימודים הפורמליים. מעולם לא סיים את התואר שהתחיל באוניברסיטה, אך הקדיש זמן רב לקריאת ספרות וספרי פילוסופיה.

בגיל 19 נישא להרלין רוזן והחל לכתוב תסריטים לתוכניות הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן", "The Tonight Show", ואחרים. ב-1957 זכה בפרס אמי הראשון שלו; באותה תקופה התגרש מהרלין.

הוא החל לכתוב ספרים ומחזות, וב-1960 החל בקריירה חדשה כקומיקאי סטנד-אפ. אז גם החל לכתוב לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Candid Camera" ("מצלמה נסתרת"), ואף הופיע בכמה פרקים. יחד עם מנהליו הפך את חסרונותיו ליתרונות ופיתח את הדמות הנוירוטית וחסרת הביטחון, שהפכה מוכרת מאוחר יותר בסרטיו. בשנת 1970 ניהל רומן עם השחקנית דיאן קיטון ואף כי נפרדו לאחר שנה, המשיכו לשמור על קשרים טובים, והיא הופיעה בכמה מסרטיו, ביניהם הרומן שלי עם אנני (Annie Hall), שחק אותה סם, ישנוני, על אהבה ומות, אנני הול, ימי הרדיו כזמרת ברים

הסרט הראשון שהפיק היה "מה חדש, חתלתולה?" (1965). ניסיונו הראשון בבימוי היה הסרט "מה נשמע, טייגר לילי?" (1966) ובו סרט יפני קיים שזכה לפסקול חדש באנגלית ובו דיאלוג חדש לחלוטין, וקומי. ב-1967 הופיע בסרט ג'יימס בונד הלא-רשמי "קזינו רויאל". עבודת הבימוי הרגילה הראשונה שלו הייתה בסרט "קח את הכסף וברח" (1969); בין סרטיו המוקדמים ניתן למצוא את "בננות", "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)", "ישנוני" ו"אהבה ומלחמה". סרטים אלה נבנו על סלפסטיק, בדיחות ויזואליות, ושנינות מילולית.

בשנת 1972 שיחק בסרט "שחק אותה סם" שביים הרברט רוס. הסרט מבוסס על מחזה שכתב אלן, שהועלה בהצלחה רבה בברודוויי. היה זה שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון שלו עם דיאן קיטון, וכן הסרט השני והאחרון שאלן כתב אך לא ביים.

בשנת 1976 כיכב בסרט "שם בהשאלה" (The Front), שבוים בידי מרטין ריט; סרט זה בחן ברצינות את תופעת הרשימות השחורות בהוליווד בשנות החמישים. הוא שב לביים ב-1977 בסרט "הרומן שלי עם אנני", סרט שסימן מפנה חשוב להומור מתוחכם יותר (הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר). הוא ביים גם כמה סרטי דרמה רציניים. סרטיו המצליחים ביותר הופקו בעשר השנים שהחלו עם הפקת "הרומן שלי עם אנני"; הצלחות ביקורתיות וקופתיות אחרות היו "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה".

על אף הצלחותיו הרבות ובשבחים רבים מהאקדמיה, נהג אלן להיעדר באופן קבוע מטקסי האקדמיה, גם כשזכה בפרס אוסקר על הסרטים "הרומן שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה". למעשה, בערב הטקס הוא נוהג ללכת אל מועדון ג'אז קבוע בו הוא גם מנגן. בשנים האחרונות סרטיו זכו להצלחה רבה יותר באירופה מאשר באמריקה.

סרטיו משנות השמונים מושווים לעיתים קרובות לסרטים מהקולנוע הרוסי והפולני; לרבים מהם יש סוף עצוב, כמו למשל ב"שושנת קהיר הסגולה". על סרטי הדרמה שלו, כמו "ספטמבר", נאמר לעיתים קרובות שהם מחקים את הבמאים האירופאים, ובעיקר את אינגמר ברגמן.[1] בשנות התשעים חזר לסרטים קלילים יותר עם סוף טוב: "קליעים מעל ברודוויי", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואחרים.

בשנים האחרונות זוכים סרטיו ליתר הצלחה, כך למשל: "ויקי כריסטינה ברצלונה" שגרף מעל ל-90 מיליון דולר,[2] "סקופ" עם כ-40 מיליון,[3] ו"מה שעובד" עם כ-21 מיליון.[4]

-28 בינואר 1988, בעקבות התמונות שהגיעו מהאינתיפאדה הראשונה, כתב אלן מאמר בניו יורק טיימס, המבקר את מדינת ישראל: "כתומך של ישראל, וכאחד שהיה תמיד מזועזע בגלל מעשי הזוועה שמדינה זו סבלה מידי שכניה העוינים, מידי טרוריסטים ומידי העולם בכלל, אני המום מעבר לכל מידה לנוכח הטיפול של היהודים בפלסטינים המתקוממים... האם אלה הם האנשים שאת כספם הייתי גונב מהקופסה בצבעי הכחול-לבן אחרי שהייתי אוסף כספים עבור מולדת יהודית?".[5] מעולם לא ביקר בישראל ועם זאת אמר ש״יש מי שמחביא שנאת יהודים מאחורי שנאת ישראל.״

וודי אלן עם רעייתו סון-יי בפסטיבל הסרטים טרייבקה, 2009 ב-1992 הפכו חייו הפרטיים לציבוריים, לאחר שעזב את בת זוגו מזה כעשור מיה פארו לאחר שגילתה שניהל רומן עם בתה המאומצת סון-יי פרווין שהייתה אז בת 22. אירועים אלה הזכירו במקצת את עלילת סרטו שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ומיה זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שאלן מגלם נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו. לאחר שהקשר בין אלן לבין סון-יין נודע למיה פארו היא האשימה אותו בניצול מיני של דילן, בתם בת השבע, אך שלטונות החוק לא מצאו כל הוכחה לכך.[6] בעקבות הפרשה אמר אלן כי הוא מצטער שלא עזב את פארו בשלב מוקדם יותר בחייו. מיה דנה באירועים אלה בספר "What Falls Away: A Memoir"(מיה פארו עצמה ניהלה ב-1968 רומן עם אנדריי פראבין שהיה נשוי למשוררת דורי פראבין חברתה הטובה ביותר של מיה פארו, מיה פארו הרתה לפראבין ילדה תאומים והתחתנה עם אנדריי, כתוצאה מהגירושים, דורי פראבין לקתה בהתמוטטות עצבים קשה ואושפזה) בתו של וודי האשימה אותו שהוא תקף אותה מינית, אלן הכחיש זאת ונמצא דובר אמת בבדיקת גלאי אמת[7] רונאן פארו אחיה של דילן, בנו של וודי ועיתונאי מחונן שאימץ את שם אמו, עמד לצידה של[8]אחותו דילן. רונאן חשף ב-2017 את פרשת הארווי ויינסטין (שמועות מבססות את העובדה שרונאן הוא בעצם בנו של פרנק סינטרה) ואילו מוזס האח הנוסף תמך בגרסת וודי אלן.[9]

במרץ 2020 ביטלה הוצאת הספרים האצ'ט את הוצאת ספר הזכרונות שאלן אמור היה לפרסם באפריל 2020 בעקבות שביתת מחאה של עובדי ההוצאה שהתנגדו להוצאת הספר לאור ההאשמות בהטרדה מינית שהופנו אליו מילדיו.[10]

וודי אלן וסון-יי נישאו ב-1997, ומאוחר יותר אימצו שתי בנות. הבנות נקראו על שם נגני ג'אז: בקט אלן על שם סידני בקט, ומנזי טיו אלן על שם מנזי ג'ונסון. אלן הוא גם נגן קלרנית, והוא החל לנגן בהופעות שונות החל משנות השישים. הוא מופיע באופן קבוע בניו-יורק במלון קרלייל עם להקה המתמחה בג'אז בסגנון ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 - Eddy Davis New Orleans Jazz Band .

וודי אלן בפסטיבל קאן, 2011 וודי אלן ממשיך לכתוב ולביים סרט אחד בשנה בממוצע. אלו מסרטיו שמרוויחים יותר מ-10 מיליון דולר נחשבים להצלחה מסחרית. רק אחדים מסרטיו האחרונים הגיעו ליעד זה. למרות חוסר הצלחתם היחסית בקופות, סרטיו במאה ה-21 ממשיכים למשוך שחקנים רבים ומגוונים. הוא ממשיך לכתוב סרטים לדמות הנוירוטית שיצר בשנות השישים והשבעים, אולם בשל גילו המתקדם, הדמות מגולמת בידי שחקנים אחרים, ובהם קנת בראנה וג'ייסון ביגס.

ב-2002 הופיע וודי אלן במפתיע בטקס האוסקר ונטל חלק במחווה לניו-יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

ב-2011 זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטו "חצות בפריס". ב-2013 זכה בפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. הוא נעדר מהטקס, ואת הפרס קיבלה בשמו דיאן קיטון.

ב-2014 הוקרן "קסם לאור ירח", סרטו של אלן, בהשתתפות קולין פירת', אמה סטון, מרשה גיי הארדן, ג'קי וויבר, איילין אטקינס והאמיש לינקלייטר. באותה שנה אלן משחק תפקיד מרכזי בסרטו של ג'ון טורטורו "רק ג'יגולו".[11]

ב-2016, לראשונה בקריירה שלו, כתב, ביים והופיע בתפקיד הראשי בסדרת טלוויזיה, "Crisis in Six Scenes" ("משבר בשש סצנות"). לצדו הופיעה בסדרה מיילי סיירוס. ששת פרקי הסדרה עלו לאתר "אמזון" ב-1 באוקטובר 2016.

מאפייני יצירתו

פסל של אלן באוביידו שבספרד אלן בדרך-כלל כותב, מביים, ומככב במרבית סרטיו. סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא פאתטית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, ובחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן, ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.

נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם.

וודי אלן הוא מעריץ של הקולנוע האירופי ובייחוד מלא הערכה לסרטיו של במאי הסרטים השוודי אינגמר ברגמן[1] וכמוהו גם הוא נוטה לעסוק בסרטיו בשאלות יסוד של הקיום האנושי.

פעמים רבות התייחס אלן בסרטיו לחייו הפרטיים, ותרם בכך לטשטוש האבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים. לא פעם הנשים בחייו, כמו דיאן קיטון ומיה פארו, נבחרו על ידיו לשחק בתפקידים הראשיים בסרטיו.

זהותו היהודית של אלן באה לידי ביטוי בכמה מסרטיו בהם הוא מזכיר את משפחתו היהודית, בתי כנסת, כוחו של הרבי בקהילה ועוד. לעיתים סרטיו עוסקים בקונפליקטים מוסריים גם בהקשר של היחס לאלוהים והוא מציג תמונה מורכבת של הקיום האנושי של אדם המחפש אחר אהבה ומשמעות בחיים.

פילמוגרפיה (כבמאי ו/או תסריטאי) "מה חדש, חתלתולה?" (אנ') (1965) (בימוי: קלייב דונר) "מה נשמע, טייגר לילי?" (אנ') (1966) "קח את הכסף וברח"(אנ') (1969) "בננות" (1971) ‎Bananas "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (1972) "שחק אותה סם" (1972, בימוי: הרברט רוס) "ישנוני" (1973) "אהבה ומלחמה" (1975) "הרומן שלי עם אנני" (1977) "רגשות"(אנ') (1978) "מנהטן" (1979) "אבק כוכבים"(אנ') "קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982) "זליג" (אנ') (1983) "דני רוז האיש מברודוויי" (1984) "שושנת קהיר הסגולה" (1985) "חנה ואחיותיה" (1986) "ימי הרדיו" (1987) "ספטמבר"(אנ') (1987) "אישה אחרת" (1988) "סיפורי ניו יורק" - רסיסי אדיפוס (1989) ("‎New York Stories (segment "Oedipus Wrecks "פשעים ועבירות קלות" (1989) "אליס" (1990) "צללים וערפל" (1992) ‎Shadows and Fog "בעלים ונשים" (1992) "תעלומת רצח במנהטן" (1993) ‎"קליעים מעל ברודוויי" (1994) ‎Bullets Over Broadway "אפרודיטה הגדולה" (1995) ‎Mighty Aphrodite "כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996) ‎Everyone Says I Love You "לפרק את הארי" (1997) ‎Deconstructing Harry "סלבריטי" (1998) ‎Celebrity "מתוק ומרושע" (1999) "נוכלים בגרוש" (2000) ‎Small Time Crooks "קללת אבן העקרב הירוקה" (2001) ‎The Curse of the Jade Scorpion "סוף הוליוודי" (2002) ‎Hollywood Ending "כל דבר אחר" (2003) ‎Anything Else "מלינדה ומלינדה" (2004) ‎Melinda and Melinda "נקודת מפגש" (2005) "סקופ" (2006) ‎Scoop "חלומה של קסנדרה" (2007) Cassandra's dream "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008) "מה שעובד" (2009) "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (2010) "חצות בפריס" (2011) "לרומא באהבה" (2012) "יסמין הכחולה" (2013) "קסם לאור ירח" (2014) "איש ללא הגיון" (2015) "קפה סוסייטי" (2016) "Crisis in Six Scenes" ‏(2016) (סדרת טלוויזיה) "גלגל ענק" (2017) "יום גשום בניו-יורק" (2019) "הפסטיבל של ריפקין" (2021) פרסומים פרי עטו מחזות

איור של אלן מאת חיים טופול Don’t Drink the Water: A comedy in two acts (1967), ASIN B0006BSWBW Play It Again, Sam (1969), ISBN 0-394-40663-X God: A comedy in one act (1975), ISBN 0-573-62201-9 The Floating Light Bulb (1981) Three One-Act Plays: Riverside Drive / Old Saybrook / Central Park West (2003), ISBN 0-8129-7244-9 Writer’s Block: Two One-Act Plays (2005), ISBN 0-573-62630-8 (includes Riverside Drive and Old Saybrook) A Second Hand Memory: A drama in two acts (2005) The one-act plays God and Death are both included in Allen’s 1975 collection Without Feathers (see below). סיפורים קצרים Getting Even (1971), ISBN 0-394-47348-5 - חיסול חשבונות, הוצאת כנרת, 1984. Without Feathers (1975), ISBN 0-394-49743-0 Side Effects (1980), ISBN 0-394-51104-2 Mere Anarchy

(2007), ISBN 978-1-4000-6641-4 קובצי מאמרים Complete Prose of Woody Allen (1992), ISBN 0-517-07229-7. (Collection of Allen’s short stories first published in Getting Even, Without Feathers and Side Effects.) The Insanity Defense: The Complete Prose. New York: Random House Trade Paperbacks, 2007, ISBN 978-0812978117. פרסים והוקרה פרס גילדת הכותבים של אמריקה פרס דונוסטיה (2004) פרס גילדת הבמאים האמריקנית פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2002) פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר (1977) פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1977) פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (1986) פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (2011) פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (1986) פרס או. הנרי (1978) עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים מפקד מסדר האמנויות והספרות (31 במרץ 1989) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פומפאו פברה (2007) פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1978) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1978) פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר (1978) פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (2012) פרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי (1987) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1980) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1985) פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1986) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1986) פרס באפט"א לבימוי הטוב ביותר (1987) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1987) פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר (1993) פרס באפט"א למפעל חיים (1997) דוב הכסף (1975) פרס פיפרסקי (1985) פרס אריה הזהב (1995) פרס בודיל (1978) פרס בודיל (1980) פרס בודיל (1984) פרס בודיל (1986) פרס בודיל (1987) Butaca Awards (1996) Butaca Awards (1997) פרס סזאר (1980) פרס סזאר (1986) פרס דוד דה דונטלו לשחקן זר (1984) פרס דוד די דונטלו (1985) פרס דוד די דונטלו (1987) פרס דוד די דונטלו (1990) פרס דוד די דונטלו לסרט הטוב ביותר (2006) פרס גויה לסרט האירופי הטוב ביותר (2006) פרס אינדפנדנט ספיריט לתסריט הטוב ביותר (2009) Sant Jordi Prize (1979) Sant Jordi Prize (2006) פרס מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית לסרט הטוב ביותר בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו לקריאה נוספת זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982. יפה כאלב , וודי אלן במיקוד פוסטמודרניסטי, אופטימוס הוצאה לאור, תל אביב, 2009. יובל ריבלין, "זליג בארץ המראה: וודי אלן מחפש את יהדותו - מבט מחודש בסרטיו היהודיים של וודי אלן", מאמר בתוך ספר בעריכת בנימין איש שלום, שכותרו: נתיבות שלום – עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: וודי אלן ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וודי אלן Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של וודי אלן IMDB Logo 2016.svg וודי אלן , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) וודי אלן , באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי Allmovie Logo.png וודי אלן , באתר AllMovie (באנגלית) וודי אלן , באתר Box Office Mojo (באנגלית) ראיון מצולם עם וודי אלן , השבועון TIME, מאי 2008 קובץ וידאו ראיון מצולם של הבמאי וייד עם וודי אלן , נובמבר 2011 קובץ וידאו ציטוטים מהסרט "הרומן שלי עם אנני", באתר ויקיציטוט מציטוטי וודי אלן

עם תרגום לעברית, באתר יוסי קאופמן אריה קיזל, וודי אלן: קולנוע, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי ישי קיצ'לס, ובנימה פסימית זאת , באתר nrg‏, 11 באפריל 2008 גארדיאן, עכבר העיר אונליין, פורנו בקטלנית לעידוד השפה , באתר הארץ, 13 באפריל 2008 אורי קליין, עכבר העיר אונליין, אחיות לחשק , באתר הארץ, 12.10.2008 אלון גור-אריה, הרומן שלי עם וודי , באתר ynet, 12.01.2010 יובל אברמוביץ', ‏צחוק בצד - ראיון עם וודי אלן , באתר ישראל היום, 4 ביוני 2010 אורי קליין, עכבר העיר אונליין, ראיון: וודי אלן עדיין מאמין בקסם , באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010 רותם יפעת, עכבר העיר אונליין, מה עובר על וודי אלן? , באתר הארץ, 18 באוקטובר 2010 דניאל רייז, בקרוב תפגשי במאי נמוך וממושקף , באתר nrg‏, 20 באוקטובר 2010 גארדיאן ונטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין, וודי אלן בראיון: "אני תמיד מאוכזב מהסרטים שלי" , באתר הארץ, 23 במרץ 2011(הקישור אינו פעיל, 16.2.2020) אמיר קמינר, "רק לעבוד, ולא לחשוב יותר מדי" , באתר ynet, 12 באפריל 2011 אבנר שביט‏, וודי אלן: "כולנו אומללים ואין תקווה" - בלעדי , באתר וואלה! NEWS‏, 19 ביוני 2011 דני סגל, עבודה צרפתית • איך הסרט החדש של וודי אלן? , נענע10, 24 ביוני 2011 מייק הייל, ניו יורק טיימס, צחוק הגורל , באתר הארץ, 27 בנובמבר 2011 יונתן גת, וודי אלן מזדקן? זה הזמן להתחיל מחדש , באתר ynet, 4 ביולי 2012 אורי קליין, הנפילה, בבימויו של וודי אלן , באתר הארץ, 20 ביולי 2012 דייב איצקוף, ניו יורק טיימס, הרומן של וודי אלן עם אנני וכל אחיותיה , באתר הארץ, 3 באוקטובר 2013 סטיוארט האסבנד, ‏"למי אכפת מה אנשים חושבים?" , באתר ישראל היום, 4 באוקטובר 2013 ישי קיצ'לס, ‏הקריירה של וודי אלן מחולקת לארבע תקופות , באתר ישראל היום, 4 באוקטובר 2013 אורי קליין, למה וודי אלן שונא את הדמויות בסרטיו , באתר הארץ, 14 בפברואר 2014 אורי קליין, וודי אלן בראיון לאורי קליין: "תפקידי כאמן לתת לצופים סיבה לחיות" , באתר הארץ, 31 ביולי 2015 סרטונים אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, וודי אלן: "אם הייתי הורג את כל מי שרציתי, הייתי נשאר לבד בעולם" , באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015 שירית גל, וודי אלן: "פתאום המוות לא נראה לי כל כך נורא" , באתר ynet, 6 בדצמבר 2017 קטע קול יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, וודי אלן: הבמאי שהפך את דמותו לז'אנר , פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן" https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%90%D7%9C...

----------------------------------------------

Woody Allen (born Allen Stewart Königsberg) is an American screenwriter, film director, actor, comedian, writer, musician, and playwright.

Allen's distinctive films, which run the gamut from dramas to screwball sex comedies, have made him one of the most respected living American directors. He is also distinguished by his rapid rate of production and his very large body of work. Allen writes and directs his movies and has also acted in the majority of them. For inspiration, Allen draws heavily on literature, sexuality, philosophy, psychology, Jewish identity, and the history of cinema, among a wealth of other fields of interest.

Allen is also a jazz clarinetist. What began as a teenage avocation has led to regular public performances at various small venues in his hometown of Manhattan, with occasional appearances at various jazz festivals. Allen joined the Preservation Hall Jazz Band and the New Orleans Funeral Ragtime Orchestra in performances that provided the film score for his 1973 comedy Sleeper, and a rare European tour in 1996 featuring Allen was the subject of the documentary Wild Man Blues.

Over the course of his career, Allen has received a considerable number of awards and distinctions in film festivals and yearly national film awards ceremonies, saluting his work as a director, screenwriter, and actor. When premiering his films at festivals, Allen does not screen his motion pictures in competition, thus deliberately taking them out of consideration for potential awards.

Woody Allen has won three Academy Awards and been nominated a total of 21 times: 14 as a screenwriter, six as a director, and one as an actor. He has more screenwriting Academy Award nominations than any other writer; all are in the "Best Original Screenplay" category. He is tied for fifth all-time with six Best Director nominations. His actors have regularly received both nominations and Academy Awards for their work in Allen films, particularly in the Best Supporting categories.

Annie Hall won four Academy Awards (Best Picture, Best Screenplay, Best Director and Best Actress). The film received a fifth nomination, for Allen as Best Actor. Hannah and Her Sisters won three, for Best Screenplay and both Best Supporting Actor categories; it was nominated in four other categories, including Best Picture and Best Director.

Despite friendly recognition from the Academy, Allen has consistently refused to attend the ceremony or acknowledge his Oscar wins. He broke this pattern only once. At the Academy Awards ceremony in 2002, Allen made an unannounced appearance, making a plea for producers to continue filming their movies in New York City after the 9-11 attacks. He was given a standing ovation before introducing a montage of movie clips featuring New York.