Paul Simon

One of the most paradoxical figures in rock-and-roll history, Paul Simon exemplified many of the principles against which the music initially reacted. From his first big hit, “The Sounds of Silence,” in 1965, Simon aspired to a self-consciously elevated poetic tone in his lyric writing that was the antithesis of rock-and-roll spontaneity. Infatuated with teenage street music in the mid-1950s, he returned throughout his career to the wellspring of dreamy doo-wop vocal harmony for inspiration and refreshment. But his approach to the style that enraptured him was analytical, as though he wanted to enshrine under glass a sound that his surreal 1983 song “René and Georgette Magritte with Their Dog After the War” described as “deep forbidden music.”

Simon was born to Jewish American parents: Belle, an English teacher, and Louis Simon, a bandleader and teacher. His family soon moved to Queens in New York City. Paul's musical career began in Forest Hills High School when he and his friend Art Garfunkel began singing together as a duo, occasionally performing at school dances. The duo formed the band Tom and Jerry. Though they had a hit with 'Hey Schoolgirl', they broke up to go to college, and didn’t reunite until 1964.

Beginning with “The Sounds of Silence,” they were the most popular folk-pop duo of the 1960s and the musical darlings of literary-minded college-age baby boomers. In 1967 their music was a key ingredient in the success of the hit film The Graduate, and in 1970 they reached their zenith with Simon's inspirational gospel-flavoured anthem “Bridge over Troubled Water,” which showcased Garfunkel's soaring, semioperatic tenor.

Simon's best early songs tend to be bookish, angst-ridden reveries with simple folk rock melodies and earnest, poetically ambitious (but often mannered) lyrics, some influenced by Bob Dylan. Simon's best narrative song from this period, “The Boxer” (1969), is the streamlined dramatic monologue of a down-and-out prizefighter.

Simon's fascination with pop vocal sound quickly expanded to include the sparkle of English folk music, the ethereal pipes and voices of Andean mountain music, and the arching passion of gospel. After he and Garfunkel broke up in 1970 (they reunited briefly in the early 1980s for a tour and a live album), Simon pursued a successful career as a singer-songwriter of whimsical, introspective songs with tricky time signatures. His biggest solo success came in 1975 with Still Crazy After All These Years, a collection of wistful ruminations on approaching middle age.

When his popularity began to ebb, Simon jumped on the emerging world-music bandwagon. On a visit to South Africa, he met many of the musicians with whom he made Graceland (1986), an exquisite, multifaceted fusion of his own sophisticated stream-of-consciousness poetry with black South Africa's doo-wop-influenced “township jive” and Zulu choral music. Although some accused him of cultural thievery—i.e., the appropriation and exploitation of another culture's music—the album was one of the most critically acclaimed and commercially successful of the decade and helped put South African music on the world stage.

Simon made a similar pilgrimage to Brazil to record Rhythm of the Saints (1990), an even denser (and somewhat less popular) fusion of African-derived percussion with American folk rock. Its quirky nonlinear lyrics were indebted to the language of the Nobel Prize-winning Caribbean poet Derek Walcott. Walcott became Simon's collaborator on The Capeman, Simon's first Broadway musical, which opened in January 1998 and was a critical and commercial failure. Based on a highly publicized 1959 New York City murder involving a Puerto Rican street gang, The Capeman featured a score by Simon (Walcott collaborated on the lyrics) that was a theatrical elaboration of the New York street music that had originally inspired him. But it also emphasized the long-underappreciated Hispanic contribution to urban pop.

In 1999 Simon teamed with Bob Dylan for a summer tour in the United States. The concert series, which ended Simon's eight-year absence from the road, marked the first time the two performers formally worked together. Later that year Simon continued on a solo tour, and in 2000 released You're the One, an understated and introspective album that was a departure from the expansive sound of Graceland and Rhythm of the Saints.

Among songwriters of his generation, Simon enjoyed one of the longest-lasting careers as a pop innovator. Searching out and exploring the sounds of indigenous musical cultures, from Southern gospel to Brazilian and West African percussion, he integrated them into American rock and folk styles to create a highly flexible, personalized style of world music that was at once primitive and elegant. Simon was inducted into the Rock and Roll Hall of Fame in 2001.

On March 1, 2007, Simon made headlines when he was announced as the first recipient of the recently-created Gershwin Prize for Popular Song. The Prize, created by the Library of Congress, was awarded to Simon during a Concert Gala featuring his music at the Warner Theatre in Washington, D.C., on the evening of May 23. The event was nationally broadcast on PBS on the evening of June 27, 2007. Performers at the concert included Shawn Colvin, Philip Glass, Alison Krauss, Jerry Douglas, Ladysmith Black Mambazo, Lyle Lovett, James Taylor, and Stevie Wonder as well as Simon's former collaborator Art Garfunkel.[19] On June 26, Warner Bros. released the definitive Paul Simon greatest-hits collection. The Essential Paul Simon consisted of two discs that reviewed 36 songs from his ten studio albums, and was also released on a special edition featuring a DVD of music videos and memorable live performances.

In 2009, Simon performed back-to-back shows in his native New York City at the Beacon Theatre, which had recently been renovated. Simon was reunited with Art Garfunkel at the first show as well as with the cast of The Capeman; also playing in the band was Graceland bassist Bakithi Kumalo. He also toured with Art Garfunkel in Australia, New Zealand and Japan and at the 25th Anniversary of The Rock & Roll Hall of Fame concert at Madison Square Garden in New York City. The pair performed four of their most popular songs, "The Sounds of Silence", "The Boxer", "Cecilia", and "Bridge Over Troubled Water".

Simon is working on a new album due for a late 2010 release. The album will have bluegrass influence. On June 1, 2010 it was reported that Paul Simon was attempting to have Bob Dylan guest on the new album. In reference to the new album, Simon claims, "It's the best work I've done in 20 years."

Simon has been married three times. He married Peggy Harper in 1969 and they had a son, Harper Simon, in 1972. They divorced on good terms in 1975. The song "Train in the Distance", from Simon's 1983 album, is about this relationship. His second marriage was to actress Carrie Fisher, to whom he proposed after a baseball game. They were married in 1983 but the marriage lasted only eleven months.

In 1992, Paul married singer Edie Brickell and they have three children together - Adrian Edward, Lulu and Gabriel Elijah.

פול פרדריק סיימון

' (באנגלית: Paul Frederic Simon; נולד ב-13 באוקטובר 1941) הוא מוזיקאי, זמר וכותב שירי פולק ורוק יהודי אמריקאי. הוא התחיל להתפרסם בקריירה המוזיקלית שלו יחד עם האמן ארתור (ארט) גרפונקל, שקנו את פרסומם בשם ההרכב שלהם, סיימון וגרפונקל. הוא ידוע גם בזכות קריירת סולו עשירה. בתחילת 2018 הודיע על רצונו לפרוש מהופעות, ולהקדיש יותר זמן למשפחתו.

סיימון ידוע גם כמי שאחראי רבות לקידום מוזיקת העולם והפיכתה למוזיקה פופולרית. בשנת 2006, הכתיר אותו "טיים מגזין" כאחד מ-"100 האנשים שעיצבו את עולמנו".[1]

תוכן עניינים 1 תחילת דרכו 2 סיימון וגרפונקל 3 קריירת הסולו 4 קריירת המשחק 5 חייו הפרטיים 6 דיסקוגרפיה 7 הוקרה 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים תחילת דרכו

פול סיימון, 1966 סיימון נולד למשפחה יהודית ממוצא הונגרי בניוארק שבניו ג'רזי, ועבר במהרה לעיר ניו יורק, שם גדל. שמו היהודי הוא פנחס זימן.[2] הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בתיכון, כאשר הוא וחברו ארט גרפונקל ניגנו ביחד בבית הספר. אותו הרכב מפורסם שידוע היום בתור סיימון וגרפונקל כונה באותה תקופה "טום וג'רי". ב-1957 הם הקליטו בחברת תקליטים קטנה בשם "ביג" את הסינגל הראשון שלהם, "Hey Schoolgirl". השיר זכה להצלחה יחסית והגיע למקום 49 במצעדי הפופ.

סיימון למד בקווינס קולג' שבניו יורק, ואילו גרפונקל למד באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן. סיימון סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. בין 1957 ל-1964 עבד במשרדי ההפקה בבניין בריל, כתב, הקליט והוציא לאור יותר מ-30 שירים. את רוב השירים ביצע סיימון לבד תחת שם במה, ועם מוזיקאים אחרים מלבד גרפונקל.

באותה תקופה פגש סיימון את קרול קינג, איתה הקליט מספר הקלטות דמו. בנוסף, הפיק סיימון סינגלים רבים לאמנים אחרים, כגון ריצ'י קורדל, ג'יי ווקר והפדסטריאנס, והפסיונס. באותה תקופה התחיל סיימון להתחבר למוזיקת הפולק שצמחה בניו יורק, ועשה את צעדיו הראשונים בתחום. עדות לכך היא שירו ""He Was My Brother"". את השיר הקדיש לאנדרו גודמן, חבר שלמד בכיתתו שהיה בין שלושת הנרצחים בעת פעילות למען זכויות אדם במיסיסיפי ב-1964 עם שני פעילים נוספים - פרשת רצח שלושת פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי. באמצע שנות השישים כתב סיימון שירים בשיתוף פעולה עם הלהקה האוסטרלית, המשחרים (The Seekers). בין השאר כתב באותה תקופה את שיריו "Cloudy" ו-"Red Rubber Ball".

סיימון וגרפונקל

סיימון וגרפונקל Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיימון וגרפונקל בתחילת 1964 נכנסו סיימון וגרפונקל לאודישן בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. ההנהלה של חברת התקליטים החליטה להחתים אותם על חוזה להפקת אלבום. חברת התקליטים החליטה שהם יכונו פשוט סיימון וגרפונקל. סיימון טוען שזוהי הפעם הראשונה שמוזיקאי פופ השתמשו בשמם המקורי.

האלבום הראשון של השניים, "Wednesday morning, 3 A.M", יצא ב-19 באוקטובר 1964, וכלל 12 שירי פולק, שחמישה מתוכם נכתבו על ידי סיימון. בתחילת דרכו נחשב האלבום לכישלון, אך תחנות הרדיו התחילו לקבל גל גובר של בקשות להשמעת השיר "The Sound of Silence" ("צלילי השקט"). המפיק שלהם, תום וילסון, הוסיף להקלטה גיטרה חשמלית, בס חשמלי ותופים, והוציא אותו כסינגל, שהגיע למקום הראשון במצעדי הפופ של ארצות הברית. סיימון טס לאנגליה כדי להקליט אלבום סולו ב-1965, "Paul Simon's Song Book", אבל הוא חזר כדי להתאחד עם גרפונקל לאחר ההצלחה המסחרית של Sound Of Silence. ביחד הקליטו השניים אלבומים מפורסמים רבים, ביניהם "Parsley, Sage, Rosemary and Thyme" ("פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין ותימין" – שורה מתוך השיר "יריד סקרבורו") ב-1966, "Bookends" (מחזיקי ספרים) ב-1968, ו-"Bridge Over Troubled Water" ("גשר על פני מים סוערים") ב-1970.

השיר "Mrs. Robinson" ("גברת רובינסון") שהפך לשיר הנושא בסרטו של מייק ניקולס, "הבוגר", נקרא במקור "Mrs. Roosevelt", ונכתב על אשת נשיא ארצות הברית לשעבר והפעילה הפוליטית, אלינור רוזוולט. כשמייק ניקולס, במאי הסרט, שמע את השיר לראשונה, הוא פקד על סיימון "מעכשיו זו גברת רובינסון".

על אף שסיימון פנה לקריירת הסולו שלו כעיסוקו העיקרי אחרי הוצאת "Bridge Over Troubled Water", הוא המשיך לנגן מדי פעם עם גרפונקל. ב-1975, לדוגמה, הוציאו השניים את הלהיט "My Little Town" ("עירי הקטנה"). השיר נכתב במקור על ידי סיימון בשביל גרפונקל, אבל גרפונקל התעקש שהם ישירו אותו ביחד. ב-1981 התאחדו להופעתם המפורסמת והמוקלטת בסנטרל פארק, שאחריה התכוונו להוציא אלבום משותף שלבסוף הפך לאלבום הסולו של סיימון "Hearts And Bones" ("לבבות ועצמות"). ב-1983 הופיעו סימון וגרפונקל באצטדיון רמת גן בישראל. ההרכב סיימון וגרפונקל נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול ב-1990.

בשנת 2000, השניים התאחדו שוב כשקיבלו פרס גראמי על מפעל חיים. איחוד זה הביא לסיבוב הופעות בארצות הברית, בשם "Old Friends" ("חברים ותיקים"), על שם אחד השירים המוקדמים שלהם. הסיבוב זכה גם להדרן ב-2004. במהלך הסיבוב השני הם הופיעו בחינם בקולוסיאום של רומא, הופעה אשר משכה יותר מ-600,000 איש.

קריירת הסולו

האלבום המצליח של סיימון מ-1986, "גרייסלנד". האלבום כולל שילוב מהפכני של מוזיקה אפריקאית ומוזיקה אמריקאית פופולרית.

בהופעה באצטדיון רמת גן, יולי 2011 לאחר הפיצול של סיימון וגרפונקל ב-1971, חזר סיימון להקליט סולו. אלבומו "Paul Simon" מ-1972 כולל את הניסיון הראשון שלו במוזיקת עולם, עם השיר שהושפע ממוזיקה ג'מייקאנית, "Mother And Child Reunion" ("פגישה מחודשת בין אם ובנה"). ב-1973 הוציא את האלבום "There Goes Rhymin' Simon" ("הנה הולך סיימון החרזן"). ב-1975 הוציא את האלבום "Still Crazy After All These Years" ("עדיין מטורף לאחר כל השנים"), שנחשב, בעיני רבים, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. האלבום אף זכה בגראמי באלבום השנה כשנה לאחר מכן. בעשר השנים שלאחר מכן נחשב סיימון לרדום, אף על פי שעדיין נשאר ידוע בציבור בזכות מספר סינגלים מוצלחים.

ב-1985, הופיע סיימון בסינגל "We Are the World" ("אנחנו העולם"), שנועד להשיג תרומות עבור הארגון "ארצות הברית למען אפריקה". ב-1986 הוציא סיימון יחד עם הלהקה הדרום אפריקאית Ladysmith Black Mambazo את אלבומו זוכה הגראמי גרייסלנד. האלבום כלל שימוש מהפכני בקולות, קצבים, ומוזיקאים אפריקאיים ובלט בו השיר "You Can Call Me Al". האלבום זכה בגראמי כשנה לאחר מכן. ב-1990 הוציא את אלבום ההמשך "The Rhythm Of The Saints" ("מקצב הקדושים"), שכלל שימוש במוזיקה דרום אמריקאית. שני האלבומים נחשבים לאלבומים שעזרו להביא מוזיקת עולם לעיני הציבור. ב-1991 העלה סיימון הופעה נוספת בסנטרל פארק, שכללה להקות אפריקאיות ודרום אמריקאיות. הצלחת ההופעה הפכה לאלבום ומיני-סדרת טלוויזיה זוכת פרס אמי.

בשנות ה-90 כתב והפיק סיימון מחזמר לברודוויי, "The Capeman", שהיה לכישלון מסחרי, עם הפסדים של יותר מ-11 מיליון דולר בעת הרצתו ב-1998. על אף הכישלון, מוזיקת המחזמר נחשבת לאחת מעבודותיו המשובחות ביותר של סיימון.

בשנת 2000 הוציא סיימון את אלבומו "You're The One" ("את האחת"), שעל אף שזכה להצלחה מסחרית מוגבלת, נחשב בעיני רבים ממבקריו ומעריציו כהצלחה אומנותית. האלבום "Surprise" ("הפתעה"), שהופק על ידו בשיתוף עם בראין אינו, יצא במאי 2006. כשנשאל על ההשראות שגרמו לו לכתוב את האלבום, הזכיר את אירועי ה-11 בספטמבר 2001 ואת הגיעו לגיל 60.

בשנת 2011 יצא אלבום הסולו ה-11 במספר של סיימון - "So Beautiful or So What". על אלבום זה אמר סיימון שזוהי "עבודתו הטובה ביותר בעשרים השנה האחרונות". בעקבות יציאת האלבום יצא סימון לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אירופה וישראל, שבה הופיע בפעם השלישית.

ב-3 ביוני 2016 הוציא סיימון את אלבום הסולו ה-12 במספר - "Stranger to Stranger". שלושה משירי האלבום הוקלטו בשיתוף האמן האיטלקי Clap! Clap!

ב-5 בפברואר 2018 הודיע סיימון כי ייצא לסיבוב הופעות אחרון, ולאחריו יפרוש מהופעות, מפני שרוצה להקדיש יותר זמן למשפחתו.

קריירת המשחק סיימון התנסה גם בקריירת משחק. הוא שיחק בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן ב-1977. הוא כתב וכיכב ב-"One Trick Pony" ("פוני של טריק אחד") בשנות ה-80, סרט על נווד רוק אנד רול. סיימון הופיע בסדרה "החבובות", וב"סאטרדיי נייט לייב" מספר פעמים, שם ב-1986 שיחק את עצמו. במערכון הוא עומד בתור לסרט ומדהים את חברו, בזיכרונו בפרטי פרטים כל מי שאי-פעם הכיר. אך כשמגיע ארט גרפונקל הוא כלל אינו מזהה אותו. ביום הולדתו ה-77, 13 באוקטובר 2018, התארח ב"סאטרדיי נייט לייב" וביצע בה שני שירים בעיבודים תזמורתיים.

חייו הפרטיים סיימון התחתן 3 פעמים. הוא התחתן עם פגי הרפר בסתיו 1969, והתגרש ממנה ב-1975. ב-1972 נולד להם בן, הרפר סיימון. ב-1983 התחתן סיימון עם השחקנית קארי פישר לתקופה של 11 חודשים בלבד. ב-1992 התחתן עם אשתו הנוכחית, הזמרת אידי בריקל, שילדה את בנו אדריאן אדוארד ב-1992 ואת בתו גבריאל אליג'יה ב-1998.

דיסקוגרפיה The Paul Simon Songbook - 1965 Paul Simon - 1972 There Goes Rhymin' Simon - 1973 Still Crazy After All These Years - 1975 One-Trick Pony - 1980 Hearts and Bones - 1983 Graceland - 1986 The Rhythm of the Saints - 1990 1997 - Songs from The Capeman 2000 - You're the One Surprise - 2006 So Beautiful or So What - 2011 Stranger to Stranger - 2016 הוקרה על שמו של סיימון נקרא המין אבלנשורוס סימוני - מין במחלקת הטרילוביטים - פרוקי רגליים פרה-היסטוריים.

קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פול סיימון ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פול סיימון Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של פול סיימון (באנגלית) אתר האינטרנט הרשמי של מעריצי פול סיימון אתר המוקדש לפול סיימון פול סיימון , באתר VH1 אור ברנע, "מוזיקה מושלמת? אין דבר כזה" , באתר ynet, 8 באפריל 2011 אסף בן קרת, מתחת לגשר • הסטליסט האלטרנטיבי של פול סיימון , באתר של "רשת 13", 18 ביולי 2011 (במקור, מאתר "nana10") ויל הודג'קינסון, היה לו חלום: פול סיימון חוזר לאלבומו השנוי במחלוקת , באתר nrg‏, 3 ביוני 2012 Spotify logo without text.svg פול סיימון , באתר Spotify Antu soundcloud.svg פול סיימון , באתר SoundCloud (באנגלית) Last.fm icon.png פול סיימון , באתר Last.fm (באנגלית) Allmusic Favicon.png פול סיימון , באתר AllMusic (באנגלית) MusicBrainz Logo 2016.svg פול סיימון , באתר MusicBrainz (באנגלית) פול סיימון , באתר Discogs (באנגלית) Songkick logotype.svg פול סיימון , באתר Songkick (באנגלית) פול סיימון , באתר Genius פול סיימון , באתר DNCI F icon.svg פול סיימון , ברשת החברתית פייסבוק Twitter logo initial.svg פול סיימון , ברשת החברתית טוויטר Myspacelogo2013 icon.svg פול סיימון , ברשת החברתית myspace YouTube play buttom icon (2013-2017).svg פול סיימון , סרטונים בערוץ היוטיוב IMDB Logo 2016.svg פול סיימון , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png פול סיימון , באתר AllMovie (באנגלית) ביקורות:

עינב שיף‏, הבוגר: פול סיימון עדיין חכם ומרגש באלבומו החדש , באתר וואלה! NEWS‏, 13 באפריל 2011 בועז זילברברג, פול סיימון - תופעה בהופעה חיה , באתר ynet, 11 ביולי 2011 אסף בן קרת, האב פול • איך היה בהופעה של פול סיימון? , באתר של "רשת 13", 22 ביולי 2011 (במקור, מאתר "nana10") אליוט, עדיין משגע: על ההופעה של פול סיימון , באתר nrg‏, 22 ביולי 2011 עמרי רייס, זורח כמו גיטרה • איזה פול סיימון תפגשו בישראל? , באתר של "רשת 13", 21 ביולי 2011 (במקור, מאתר "nana10") אור ברנע, פול סיימון כבש את איצטדיון רמת-גן , באתר ynet, 21 ביולי 2011\ https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%A1%D7%99%D7%99...

-----------------------------------------
One of the most paradoxical figures in rock-and-roll history, Paul Simon exemplified many of the principles against which the music initially reacted. From his first big hit, “The Sounds of Silence,” in 1965, Simon aspired to a self-consciously elevated poetic tone in his lyric writing that was the antithesis of rock-and-roll spontaneity. Infatuated with teenage street music in the mid-1950s, he returned throughout his career to the wellspring of dreamy doo-wop vocal harmony for inspiration and refreshment. But his approach to the style that enraptured him was analytical, as though he wanted to enshrine under glass a sound that his surreal 1983 song “René and Georgette Magritte with Their Dog After the War” described as “deep forbidden music.”

Simon was born to Jewish American parents: Belle, an English teacher, and Louis Simon, a bandleader and teacher. His family soon moved to Queens in New York City. Paul's musical career began in Forest Hills High School when he and his friend Art Garfunkel began singing together as a duo, occasionally performing at school dances. The duo formed the band Tom and Jerry. Though they had a hit with 'Hey Schoolgirl', they broke up to go to college, and didn’t reunite until 1964.

Beginning with “The Sounds of Silence,” they were the most popular folk-pop duo of the 1960s and the musical darlings of literary-minded college-age baby boomers. In 1967 their music was a key ingredient in the success of the hit film The Graduate, and in 1970 they reached their zenith with Simon's inspirational gospel-flavoured anthem “Bridge over Troubled Water,” which showcased Garfunkel's soaring, semioperatic tenor.

Simon's best early songs tend to be bookish, angst-ridden reveries with simple folk rock melodies and earnest, poetically ambitious (but often mannered) lyrics, some influenced by Bob Dylan. Simon's best narrative song from this period, “The Boxer” (1969), is the streamlined dramatic monologue of a down-and-out prizefighter.

Simon's fascination with pop vocal sound quickly expanded to include the sparkle of English folk music, the ethereal pipes and voices of Andean mountain music, and the arching passion of gospel. After he and Garfunkel broke up in 1970 (they reunited briefly in the early 1980s for a tour and a live album), Simon pursued a successful career as a singer-songwriter of whimsical, introspective songs with tricky time signatures. His biggest solo success came in 1975 with Still Crazy After All These Years, a collection of wistful ruminations on approaching middle age.

When his popularity began to ebb, Simon jumped on the emerging world-music bandwagon. On a visit to South Africa, he met many of the musicians with whom he made Graceland (1986), an exquisite, multifaceted fusion of his own sophisticated stream-of-consciousness poetry with black South Africa's doo-wop-influenced “township jive” and Zulu choral music. Although some accused him of cultural thievery—i.e., the appropriation and exploitation of another culture's music—the album was one of the most critically acclaimed and commercially successful of the decade and helped put South African music on the world stage.

Simon made a similar pilgrimage to Brazil to record Rhythm of the Saints (1990), an even denser (and somewhat less popular) fusion of African-derived percussion with American folk rock. Its quirky nonlinear lyrics were indebted to the language of the Nobel Prize-winning Caribbean poet Derek Walcott. Walcott became Simon's collaborator on The Capeman, Simon's first Broadway musical, which opened in January 1998 and was a critical and commercial failure. Based on a highly publicized 1959 New York City murder involving a Puerto Rican street gang, The Capeman featured a score by Simon (Walcott collaborated on the lyrics) that was a theatrical elaboration of the New York street music that had originally inspired him. But it also emphasized the long-underappreciated Hispanic contribution to urban pop.

In 1999 Simon teamed with Bob Dylan for a summer tour in the United States. The concert series, which ended Simon's eight-year absence from the road, marked the first time the two performers formally worked together. Later that year Simon continued on a solo tour, and in 2000 released You're the One, an understated and introspective album that was a departure from the expansive sound of Graceland and Rhythm of the Saints.

Among songwriters of his generation, Simon enjoyed one of the longest-lasting careers as a pop innovator. Searching out and exploring the sounds of indigenous musical cultures, from Southern gospel to Brazilian and West African percussion, he integrated them into American rock and folk styles to create a highly flexible, personalized style of world music that was at once primitive and elegant. Simon was inducted into the Rock and Roll Hall of Fame in 2001.

On March 1, 2007, Simon made headlines when he was announced as the first recipient of the recently-created Gershwin Prize for Popular Song. The Prize, created by the Library of Congress, was awarded to Simon during a Concert Gala featuring his music at the Warner Theatre in Washington, D.C., on the evening of May 23. The event was nationally broadcast on PBS on the evening of June 27, 2007. Performers at the concert included Shawn Colvin, Philip Glass, Alison Krauss, Jerry Douglas, Ladysmith Black Mambazo, Lyle Lovett, James Taylor, and Stevie Wonder as well as Simon's former collaborator Art Garfunkel.[19] On June 26, Warner Bros. released the definitive Paul Simon greatest-hits collection. The Essential Paul Simon consisted of two discs that reviewed 36 songs from his ten studio albums, and was also released on a special edition featuring a DVD of music videos and memorable live performances.

In 2009, Simon performed back-to-back shows in his native New York City at the Beacon Theatre, which had recently been renovated. Simon was reunited with Art Garfunkel at the first show as well as with the cast of The Capeman; also playing in the band was Graceland bassist Bakithi Kumalo. He also toured with Art Garfunkel in Australia, New Zealand and Japan and at the 25th Anniversary of The Rock & Roll Hall of Fame concert at Madison Square Garden in New York City. The pair performed four of their most popular songs, "The Sounds of Silence", "The Boxer", "Cecilia", and "Bridge Over Troubled Water".

Simon is working on a new album due for a late 2010 release. The album will have bluegrass influence. On June 1, 2010 it was reported that Paul Simon was attempting to have Bob Dylan guest on the new album. In reference to the new album, Simon claims, "It's the best work I've done in 20 years."

Simon has been married three times. He married Peggy Harper in 1969 and they had a son, Harper Simon, in 1972. They divorced on good terms in 1975. The song "Train in the Distance", from Simon's 1983 album, is about this relationship. His second marriage was to actress Carrie Fisher, to whom he proposed after a baseball game. They were married in 1983 but the marriage lasted only eleven months.

In 1992, Paul married singer Edie Brickell and they have three children together - Adrian Edward, Lulu and Gabriel Elijah.