Dvora Dayan

דבורה דיין - ויקיפדיה

In BillionGraves

דבורה דיין

Birth Date: 16 Oct 1889

Hebrew Birth Date: 21 Tishrei 5650

Death Date: 28 Jul 1956

Hebrew Death Date: 20 Av 5716

Burial: Nahalal Cemetery, Israel

Source: https://billiongraves.com/grave/%D7%93%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%...

דבורה דיין - חלוצה אשת העלייה השנייה

דבורה דיין 23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956 הייתה חלוצה אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת, פובליציסטית, וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אשתו של חבר הכנסת מטעם מפא"י, שמואל דיין, אמו של משה דיין וסבתם של יעל דיין, אסי דיין, עוזי דיין ויהונתן גפן. דבורה לבית זטולובסקי בכפר פרוחורובקה שבפלך פולטבה, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). בכפר הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה, שעשה חיל בעסקי עצים, היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי, ולאחר מכן למדה בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בעיר קרמנצ'וג ובמחלקה לפדגוגיה באוניברסיטת קייב. קשריה ליהדות היו רופפים, והיא הזדהתה עם העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, בהיותה כבת 15 בלבד, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמה בקווקז ובקרים. בשנת 1910 השתתפה במסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. השתתפותה במסע הייתה בעבורה ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולתחושת ההשתתפות בחיי העם הרוסי, וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי" (1935).‏[1] בשנת 1911,[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה] בימי מלחמת הבלקן הראשונה, זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי השתייכותה לעם הרוסי, ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לרוסיה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה במשרה חלקית במחלקה הסטטיסטית בשלטון המקומי בקייב אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. ממרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה הוא, משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי, לא עמי הוא ואני נכריה לו. את עמי שלי – לא ידעתי. לא ידעתי את חייו ואת שפתו. התלבטותה בדבר זהותה הביאה אותה לנטוש את לימודיה לשוב לבית הוריה. התלבטות זו, שנמשכה כשנה ויותר, הסתיימה בהחלטתה הנחושה לעלות לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה; מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפּן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה. בינואר 1913 הפליגה זטולובסקי מאודסה לארץ ישראל. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. בהגיעה לארץ מצאה עצמה האישה הצעירה לבדה, אך לאחר מספר ימים הוליך אותה המקרה לקבוצת דגניה. אי-ידיעת השפה העברית, המשך הקשר לספרות הרוסית והקושי האישי בעבודת כפיים, וכן הספקות ביחס ליכולתה לעבוד – הן מצד חברי קבוצת דגניה והן מצד מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם ביקשה לרכוש הכשרה חקלאית – היקשו על קליטתה בקבוצה. אולם, אירוסיה לחלוץ הוותיק שמואל דיין, שאותו הכירה בדגניה, הכריעו את הכף, והיא התקבלה לקבוצה. בדצמבר 1913 עזב הזוג את הארץ לצורכי מרפא, ושב אליה (למורת רוחם של הוריה) באוגוסט 1914. בספטמבר 1914 נישאו השניים, ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד השני שנולד בדגניה.עם תום מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את דגניה, במטרה להקים צורת התיישבות חדשה – מושב. לאחר שנתיים וחצי של נדודים הם היו בין מייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות. בתחילה תמכה דיין בפעילותו זו: עם הקמת המושב העמיסה על כתפיה את עול המשק, תוך שהיא נעזרת מפעם לפעם בבנה משה ובפועלים שכירים, וזאת, על אף העומס, המחסור ובריאותה המתרופפת. אולם, משנתמשכה בדידותה זו, היא גילתה התמרמרות על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה (לימים אמו של יהונתן גפן). את בנה השלישי, זוהר (זוריק), לימים אביו של עוזי דיין, ילדה בשנת 1926 בהיעדרו של שמואל, וחגגה את ברית המילה בלעדיו.

http://www.deganiatours.co.il/about/woman-hero-story/?id=682

--------------------------------------------------------------

דבורה דיין ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

ילדותה ולימודיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%94] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים דבורה דיין Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין תמונה זו בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית. דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ילדותה ולימודיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%94] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים דבורה דיין Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

ילדותה ולימודיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%94] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים